“מנגן כדי לעשות טוב”

פניה של המדינה: כבר שבע שנים, מדי שבוע, מתיישב גיל סמואל בלובי של ביה”ח איכילוב ומנגן, כדי להעניק לחולים כמה רגעים של חיוך • את פרויקט ההתנדבות האישי החל כשאמו היתה מאושפזת שם, ואחרי פטירתה החליט להמשיך – לזכרה

// מיטל יסעור בית-אור
// צילום: גיל לופו

הקהל שמתאסף להאזין לנגינתו של גיל סמואל לבוש בדרך כלל בפיג’מות בית חולים או במדי עבודה של הצוות הרפואי. אף אחד לא קנה כרטיס ואין מקומות שמורים. ככה זה כשאתה מנגן בלובי בניין האשפוז בבית החולים איכילוב להנאתך ובעיקר להנאת הסובבים.

כבר שבע שנים מתייצב גיל (29) פעם בשבוע בבית החולים ונותן קונצרט של שעה שמשכיח מהעוברים ושבים לכמה רגעים את הכאבים, החרדות והמחלה. הוא החל במפעל ההתנדבות האישי שלו כאשר אמו, אילנה, היתה חולה בסרטן קיבה ואושפזה כדי לקבל טיפולים ולעבור כמה ניתוחים.

“בכל התהליך הלא נעים הזה שמתי לב שבימים שהיינו באים לבקר, בלובי של בית החולים היו מנגנים אחר הצהריים”, הוא מספר, “היינו יורדים כל המשפחה לשמוע. זה נתן לכולנו כמה רגעים של הפוגה וכיף. מאוד נהניתי להקשיב ליצירות ופעם אחת ביקשתי להתיישב ולנגן שני שירים. רצה הגורל שבדיוק היתה שם מישהי מבית החולים שזיהתה אותי והזמינה אותי להתנדב באופן קבוע.

חשבתי שאם כבר אני שם – יכול להיות נחמד לנגן למשפחה שלי ולשאר האנשים. אמא היתה מאוד גאה בי והיתה מספרת לאחיות ולרופאים שהבן שלה מנגן. בעזרת הנגינה יכולתי להוציא אותה מהחדר גם בזמנים יותר קשים. בית חולים זו סביבה שהיא קשה. והמוזיקה נותנת לך ניתוק של שעה-שעה וחצי מכל ההוויה”.

גיל מנגן בפסנתר ובסקסופון וגם נותן שיעורים פרטיים ומנגן באירועים, אך מתפרנס מעבודתו כרואה חשבון. כשהוא מנגן בבית החולים התנועה עוצרת. יש חולים שמקשיבים, חלק מצטרפים בשירה, יש כאלה שמחייכים. אף אחד לא נשאר אדיש. “אנשים שומעים שיר שמדבר אליהם וכיף להם. הם מחייכים, מבסוטים ושרים. מי ששר ומחייך – סימן שמצבו משתפר.

אנשים בחלוקי אשפוז מתחילים לשיר ולרקוד. היו אנשים שעברו ניתוחים מאוד לא פשוטים והייתי רואה אותם לאורך תקופה והם היו מפרגנים. ויש כאלה שיושבים שם ומצפים לבואי וזה ממש נחמד, ולא כדרך אגב.

“יש חולים שיוצאים מכימותרפיה אחרי שעות ואומרים שזה משנה להם לגמרי את מצב הרוח. היתה אמא שביקשה שיר מסוים לבן ונורא בכתה והתרגשה. היה זוג מבוגר, שהאישה היתה מאוד חולה, שביקשו שאנגן ויחד הם התחילו לרקוד סלואו בלובי של בית החולים. לפעמים יש ימים שאין הרבה אנשים ואני מרגיש שאני מנגן לעצמי, אבל לא עולה בדעתי להפסיק.

היו לי ימים שאני בעצמי הגעתי עם בעיות ומצב רוח משלי וגם בשבילי הנגינה וההתעסקות באנשים אחרים עשתה טוב. אם אני רואה קהל מבוגר אני מנגן שירים משנת ה־50, אם יש דתיים מנגן שירי קודש, לצעירים אני מנגן את השיר דספסיטו, לפעמים שירים מסרטים של דיסני. אם אני רואה ששרים איתי אז אנגן שירי ארץ ישראל”.

דניאלה, אמו של גיל, נפטרה במארס 2011 ולמרות הקושי גיל המשיך להגיע לנגן עד אחרי פטירתה ומקפיד על כך עד היום. שיר אחד מרגש אותו במיוחד בכל פעם שהוא מנגן אותו – הבלדה לשוטר, מתוך הסרט השוטר אזולאי. “זו יצירה שאמא אהבה מאוד”, הוא מספר, “זה נצרב בי ואני בעצם מנגן את זה לזכרה. קיבלתי החלטה שאני ממשיך להשתמש ביכולת ובכישרון שלי לעשות טוב. מבחינתי זה מפעל הנצחה קטן משלי”. ביום שני השבוע אף זכה בפרס “מתנדב מצטיין” של המרכז הרפואי תל אביב.

לדבריו, “פונים אלי הרבה אנשים ואומרים ‘אין לי כישרון אבל אני רוצה לתרום’. לכל אחד יש כישרון מסוים ויש הרבה מסגרות שאפשר לתרום בהן. אני מרגיש שיש הרבה אנשים שרוצים לעשות משהו בשביל הנפש. זה עניין של רצון ומציאת מסגרת שמתאימה. למזלי, יצא לי לתרום דרך המוזיקה, שזה גם משהו שאני נהנה ממנו. זו קלישאה שאתה מקבל יותר ממה שאתה נותן, אבל זה נכון – התמורה היא גדולה.

This is a unique website which will require a more modern browser to work!

Please upgrade today!