“מגיע להם – בזכותם קיבלנו את המדינה”

פניה של המדינה: כאשר ד”ר אורי פניש למד בליטא רפואת שיניים, הוא נחשף לזוועות השואה • לאחר שחזר ארצה הוא קיבל הצעה להצטרף לפרויקט שבו מעניקים טיפולי שיניים בחינם לניצולים – והיה לו ברור שיצטרף • “לנוכח מצבם הקשה של ניצולי השואה – ההתנדבות היא שליחות”

// עדי חשמונאי
// צילום: גיל אליהו/ג’יני

ד”ר אורי פניש מטבריה עובד כרופא שיניים כבר 12 שנים. את לוח הזמנים העמוס שלו הוא מחלק בין טבריה, שלושה קיבוצים ומחלקת הפה והלסת במרכז הרפואי זיו בצפת, שם הוא עובד בהתנדבות. אבל דווקא ניצולי השואה שבהם בחר לטפל בחינם מחדדים, גם בחלוף השנים, את הערך המוסף שהוא מקבל מעבודתו.

“ניצול השואה האחרון שטיפלתי בו אמר לי שהרבה שנים הוא לא אכל פלאפל, והחלום שלו הוא לחזור לאכול פלאפל. בסך הכל פלאפל”, מספר בהתרגשות ד”ר פניש, “במשך חצי שנה עשיתי לו שתלים והרכבתי כתרים על השתלים. הוא היה בן 94, ולכל טיפול הוא הגיע מרמת הגולן – מרחק של עשרות קילומטרים מטבריה. אחרי הטיפולים ישבנו בדוכן פלאפל שנמצא לא הרחק מהמרפאה שלי ואכלנו יחד. מדהים כמה שדבר פשוט כזה היה עבורו בעל משמעות”.

ד”ר פניש התחיל להעניק טיפולי חינם לניצולי שואה לפני כשמונה שנים. הוא מדגיש כי לפרויקט נרתמה גם מעבדת השיניים “חכם” שהוא עובד עימה, והיא מקפידה להעניק לניצולי השואה הנחה של כמחצית מעלות ייצור הכתרים והשתלים, ולעיתים אף מספקת להם אותם בחינם. בשיחה עם “ישראל היום” מספר ד”ר פניש כי הסתדרות רופאי השיניים יזמה את הפרויקט, ובמסגרתו פנתה לרופאים החברים בה והציעה להם להצטרף למיזם החברתי – והוא ידע שהדבר הכי טבעי בשבילו זה להיות חלק מהיוזמה הזו.

“קיבלתי מכתב הביתה והצטרפתי בלי לחשוב פעמיים”, הוא מספר, “בסופו של דבר, בזכות האנשים האלה קיבלנו את המדינה. יכול להיות שאם לא היתה שואה לא היינו מקבלים בסוף עצמאות. מה שאני עושה זה רק תרומה צנועה למה שאנחנו כעם חייבים לאנשים האלה”.

הוריו של ד”ר פניש עלו לישראל מעיראק בתחילת שנות ה־50. בשנתיים האחרונות הם, כמו שאר יוצאי עיראק, קיבלו אמנם הכרה מהמדינה כנרדפי תקופת השואה, אבל אורי לא שמע ממקור ראשון על הזוועות שעוללו הנאצים ליהודי אירופה.

בעקבות האהבה

דווקא כשיצא ללימודי רפואת שיניים בליטא הרחוקה שבמזרח אירופה, הרגיש כי הוא נשאב לחקר השואה. “ליטא היתה מכונת השמדה לא קטנה בתקופת השואה”, הוא מספר, “כשלמדתי שם ביקרתי בגטאות, במחנות ריכוז והשמדה של יהודים מתקופת השואה והכרתי אנשים מהקהילה היהודית שחיה עדיין בליטא וזוכרים את התקופה ההיא”.

את אשתו אולגה הכיר ד”ר פניש כשהיה סטודנט לרפואה באוניברסיטת קובנה בליטא. היא למדה שם כסטודנטית לסיעוד, השניים התאהבו ועם סיום לימודיהם היא הלכה בעקבותיו ועלתה עימו לארץ. היום היא משמשת אחות חדרי ניתוח בביה”ח פוריה בטבריה ואחת התומכות הנלהבות בפרויקט שבו הוא מתנדב.

“לנוכח הפרסומים על מצבם הקשה של ניצולי השואה אני מרגיש עוד יותר את תחושת השליחות”, מסכם ד”ר פניש, “הם בסך הכל רוצים לחיות בכבוד את המעט שעוד נשאר להם. מה הם בסך הכל צריכים? קורת גג, תרופות, משקפיים, טיפולי שיניים. אלה דברים בסיסיים שלרבים מהם אין כסף לממן אותם. כל ניצול שחוזר לחייך כי טיפלתי בו גורם לי לסיפוק. אני מרגיש שעשיתי משהו טוב, למרות שלדעתי זאת טיפה בים”.

This is a unique website which will require a more modern browser to work!

Please upgrade today!