נותן את הלב

כבר 12 שנה מתייצב מדי שבוע יוסי לב בביה”ח ומחלק מתנות לילדים המאושפזים • “זה מפחית כאב וסבל”

// נצחיה יעקב

בכל יום שלישי, פעם בשבוע כבר 12 שנה, מגיע יוסי לב לבית החולים לרפואת ילדים שניידר בפתח תקווה. יש האומרים שהוא כבר חלק בלתי נפרד מהנוף של המקום – מחלק בהתנדבות מתנות לילדים.

את הביקור הוא פותח בקביעות בחדר המתנות ב”סטאר לייט” – כינוי לאולם המשחקים שבקומת הכניסה של בית החולים. “הילדים שנמצאים פה כבר כמה זמן ממתינים לי בכיליון עיניים, ואם אני מאחר – הם כבר מחפשים אותי. עבור הילדים החדשים אני הפתעה נעימה”, הוא מודה.

“קוראים לי במחלקה ‘יוסי בעל שני הלבבות’. הילדים נהנים ממני, אבל אני הנהנה הגדול כי מספיק לי לראות חיוך של ילד כואב, הפסקה של בכי, מבט של הפתעה מאחורי פנים דאובות – זה מבחינתי שווה עולם ומלואו”

לב בן ה־66, שמתגורר ביישוב קדימה, נשוי לאיידה (“אישה מקסימה, שמתנדבת בזהירות בדרכים בגני הילדים”), אב לארבעה ילדים וסב לשישה. בפתיחת השיחה הוא מדגיש כי החשיבות שבפרסום סיפורים כמו שלו היא “שאנשים יבינו שההתנדבות היא דבר חשוב, והמילה ‘לתת’ חשובה לאין ערוך”.

באמצעות העסקת הילדים והרגעתם הוא מאפשר רגעים קטנים של הפוגה להורים, ובכלל למשפחות החולים. “פתאום יש לילד וגם להורה עיסוק, התלהבות, ומניסיוני – זה בוודאות מפחית כאב וסבל”.

עם הגעתו למחלקה הוא מצטייד ברשימה המעודכנת של הילדים המאושפזים, נכנס אל תוך חדר המתנות, שנאספו על ידי תורמים, מעמיסן על העגלה ויוצא למסע. משם הוא ממשיך לסיבוב בין מיטות הילדים השוכבים במחלקות הפנימיות, הכירורגיות, אונקולוגיה ועוד, כדי לחלק להם את המתנות.

החיבור שלו להתנדבות החל כשביקר חבר בביה”ח הדסה עין כרם. מתנדבת קשישה עם מגש אוכל ניגשה אליו, הוא הסביר כי הוא רק מבקר, אך היא ענתה “אין דבר כזה. מי שפה – אוכל”.
“קיבלתי סחיטה בלב”, הוא נזכר, “נשבעתי לעצמי שאני חייב להחזיר בהתנדבות ובנתינה למען האחר. וכך, לימים, מצאתי את עצמי מתנדב בעמותת ‘ילדים שלנו’, שהוקמה בשניידר. אנחנו דואגים שכל ילד יקבל מתנה, גם אם הוא לא ברשימה.

“על העגלה שלי יש מתנות שמתאימות לכל הגילים, וכל אחד מקבל לפי מה שמתאים לו. אני תמיד משתדל לדחוף גם ספר קריאה על הדרך. אני חי את הילדים, חי את העבודה, וכשאני רואה אותם צוחקים ומחייכים – אין מאושר יותר ממני”

“לפני כשלושה שבועות הלכתי עם העגלה העמוסה באחת המחלקות, כשלפתע שמעתי צרחה אדירה – ‘יוסי, החלמתי!’ הסתובבתי וזיהיתי את אור, ילד מתוק בן 12 שהיה מאושפז זמן רב באונקולוגית, מזנק לעברי ומחבק אותי חזק תוך כדי שהוא צועק. זה היה מטורף. עזבתי את העגלה, עזבתי את המתנות ופשוט התחבקנו. זה אחד הרגעים שלא אשכח.

ליוויתי אותו לפחות שנה של טיפולים אינטנסיביים, במסגרת הביקור השבועי שלי”. “אני פה מאהבה גדולה”, מסכם יוסי, “כשאני פה – אני נותן לילדים הללו את כל כולי. אני חי את השבוע בשביל היום הזה. אני נוסע בתחבורה ציבורית יותר משעה לכל כיוון, בכל מזג אוויר – אבל לא מוותר על אף יום שלישי. זו המתנה שלי לעצמי”.

This is a unique website which will require a more modern browser to work!

Please upgrade today!