“אני מאחל למדינה את האחווה שיש אצלי כל יום”

בסופרמרקט של מגזל טעומי בגוש חלב זוכים מוסלמים, נוצרים ויהודים ביחס שווה ומתחשב

// עדי חשמונאי
// צילום: אייל מרגולין, ג’יני

כבר 70 שנה שמגזל טעומי (91) מחכה שחלומו יתגשם והוא יוכל לחזור לכפר הולדתו בירעם, שממנו פונה במלחמת העצמאות. אבל דווקא הוא, שעדיין אוצר בתוכו כעס רב, מפעיל במקום מגוריו (“הזמני”, כהגדרתו) בגוש חלב עסק קטן שהפך לאחד מסמלי השכנות הטובה, האחדות והדו־קיום בין כל גוני הקשת של החברה הישראלית המאכלסת את הגליל העליון.

“זה התחיל לפני 30 שנה”, הוא מספר, “בהתחלה הקמנו את האיטליז ואחר כך את הסופרמרקט. בגוש חלב חיים בעיקר מוסלמים ונוצרים, אבל 60-70 אחוזים מהלקוחות שלנו הם יהודים מיישובים אחרים מהסביבה. יש מצד אחד קיבוצים, ומצד שני מושבים דתיים מסורתיים – וגם דתיים חרדיים. האיטליז לא כשר, אז תושבי מושב מירון, למשל, לא קונים בו. אבל הם כן קונים בסופר, שבו אנחנו משתדלים לשמור על כשרות. אנחנו מפרידים בין בשר לחלב ואת המאפים אנחנו אופים בשני תנורים נפרדים”.

הקשר של טעומי עם המדינה ידע כל השנים עליות ומורדות. את אותו יום באוקטובר 1948 הוא לא ישכח: “הייתי בן 21. מכל המשפחה, אני ואמא היינו בכפר לבד. כשהצבא נכנס, קיבלתי את הקצין הראשון יחד עם עוד שלושה חיילים. לא היתה שום התנגדות מצידנו. היינו בכנסייה והרמנו דגלים. לא רצינו להילחם.

לפני כמה חודשים נפגשתי עם הקצין הזה והוא סיפר לי שהם חשבו שאנשיו של קאוקג’י (מפקד צבאי ערבי שלחם נגד היישוב העברי, ע”ח) נמצאים בכפר, ולכן צה”ל רצה להרוס אותו. אבל אחרי שהוא ראה אותי הוא חזר לבסיס והורה, ‘אל תפוצצו את הכפר, אלה נוצרים והם לא מתנגדים'”.

הרשויות הורו לתושבים לעזוב לגוש חלב והבטיחו שמדובר במעבר לשבועיים. “אמרו לנו ‘אל תיקחו שום דבר’, ואנחנו יצאנו בלי כלום, אבל השבועיים האלה לא נגמרו עד היום. כשהיינו ילדים עזרנו ליהודים שהגיעו מסוריה ומלבנון לחמוק מעיני המשטרה הבריטית. היינו מבריחים אותם מסביב לכפר, אז למה זה הגיע לנו? בטח שאני כועס, אבל אני לא כועס על העם היהודי. יש לי יותר חברים יהודים מאשר ערבים. אני כועס על המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן”.

אחרי מלחמת השחרור הקים טעומי עסק לעבודות עפר, ונדמה שרק בישראל יכולה המציאות להוביל את מי שנעקר מכפרו על ידי הצבא לעבוד עם משרד הביטחון. בשנות ה־80 ילדיו אמרו לו שהגיע הזמן להחליף עיסוק, וכך קם הסופרמרקט בכפר.

באותה תקופה לא היה סופרמרקט בכל האזור, למעט בצפת, המרוחקת כעשרה ק”מ מהכפר. וכך קרה שאל העסק שפתח מגזל, בכפר המאכלס נוצרים לצד מוסלמים, החלו להגיע גם תושבי הסביבה: חברי הקיבוצים החילונים, לצד דתיים מסורתיים ממושב ספסופה, ואפילו חרדים המתגוררים במושבים הסמוכים.

ומגזל מתחשב בכולם: “בכל פסח אנחנו מפרידים מדפים. יש מדפים שעליהם מוצרים שהם כשרים לפסח, ויש מדפים שהם מיוחדים לחג הפסחא. בשעתיים הראשונות שאחרי פסח הסופרמרקט שלנו נראה כמו בני ברק – הרבה חרדים באים לקנות אצלנו דברי מאפה. מתוך הסיפור שלי אני מאחל לכולנו בשנת ה־70 למדינה שנוכל לתרגם את האחדות ואת האחווה היומיומית שאנחנו מצליחים להשכין אצלנו, גם לשפה המדינית. אני מאחל לכולנו שבשנה הבאה יהיה סוף כל סוף שלום בין ישראל לבין שכנותיה”.

This is a unique website which will require a more modern browser to work!

Please upgrade today!