“כשאני נותן – אני מקבל יותר”

פניה של המדינה: סרחיו גוואנדה נולד באורוגוואי להורים חירשים • היום הוא מאמן קבוצת נערים חירשים בנתניה

// נצחיה יעקב

סרחיו גוואנדה עומד במרכז אולם הספורט, מוקף בקבוצת “יהלומי נתניה” – סגל בן 11 שחקנים, רובם חירשים בני 16 ומעלה – ואי אפשר שלא להתפעל מכמות האהבה שהוא מעניק ומקבל בחזרה.

פעמיים בשבוע מתייצב סרחיו לאמן את קבוצת הכדורגל שאותה הוא מדריך בליגה הארצית של מועדוני החירשים בארץ קרוב לעשור וזכה בלא מעט גביעים ותעודות.

חלק מהשחקנים חירשים לחלולטין ורובם סובלים מחירשות מלידה. “מבחינתי הם יחידת עלית, אני מרגיש איתם גאוות יחידה. היהלומים האלה הם הטעם שלי לחיים”, הוא משוויץ.

בגיל 22 עלה לבדו מאורגוואי (“מתוך תחושת שליחות וציונות”) ובעקבותיו שאר המשפחה. למחייתו עובד סרחיו (50) כאב־בית בבית הספר שרת בנתניה. הוא אבא לשני בת ה־22 וחי בזוגיות מזה שנתיים עם זוהרה.

עבור הוריו החירשים, הפעילות שלו היא בבחינת סגירת מעגל מרגשת: “כבכור, הייתי אחראי לכל הסידורים של ההורים כי לא בכל מקום הצליחו להבין אותם. השילוב בין כדורגל לאימון חירשים, מבחינתם, זה פסגת האושר.

הפרויקט, שמופעל על ידי העמותה לחינוך בלתי פורמאלי בעיריית נתניה, נתקל לפני כשנה וחצי בקשיים ארגוניים. סרחיו נקרא להציל את העסק ומאז הוא צמוד אליהם, עובד כמעט בהתנדבות במקביל לחוגי הילדים שהוא מפעיל לתלמידים בעיר.

“כשהחבר’ה שלי עולים למגרש או מתאמנים, הם אנשים רגילים ממש כמו כולם”, הוא אומר, “אני לא עושה להם הנחות כשהם מנסים לבוא בתירוצים כמו ‘לא שמעתי’, ‘לא ראיתי’. בכלל, יש לנו הרבה הומור שחור שמותר במסגרת הזו. אני מאוד גאה בהם כי שום דבר לא עוצר אותם ללא קשר לתוצאות המשחק”.

“באתי לכאן בכדי להציל את הקבוצה שהיתה במצב קשה”, הוא מספר. “נכון, זה מחייב ובא על חשבון המשפחה לפעמים, אבל לא יכולתי לומר ‘לא’ לקריאה הזו. אין מפסידים פה. מבחינתי, כשאני נותן – אני מקבל הרבה יותר. השילוב של עולם החירשים ועולם הכדורגל – הוא מתכון להצלחה”.

עד כמה הצלחת להגשים את החלום הציוני שהיה לך באורוגוואי?

“הגעתי לכאן עם חלום גדול והבנה שגם אם לא מדובר בגן עדן, זה עדיין זה המקום שלנו. זה הבית. באתי מעולם של ‘בבקשה’, ‘סליחה’, להמתין בתור, אבל למדתי לחזק את המרפקים ולהינות מהחום והאנושיות הישראליים.

“אני מרגיש ישראלי לכל דבר. אני חולם וגם סופר בעברית, יש משהו יותר ישראלי מזה?

“אני מרוצה מהמדינה הקטנה שלנו וממה שהיא השיגה עד היום. ברור לי שהחיים פה טובים הרבה יותר ממה שיכולתי לקבל באורגוואי, או בכל מקום אחר בעולם. הבעיה שלפעמים במירוץ קדימה אנחנו מרבים לקטר ושוכחים שמדובר במדינה צעירה רק בת 70 שנה”.

This is a unique website which will require a more modern browser to work!

Please upgrade today!